ביה"ד הארצי אישר תובענה ייצוגית נגד חברת שמירה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה

השופטת ורדה וירט ליבנה

            פתח דבר :

1.         הערעור שלפנינו מעלה שוב את שאלת זכותו של עובד בענף השמירה להגיש תובענה ייצוגית בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, וזאת לאור טענת חברת השמירה כי יש להחיל את החריג שבפריט 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן גם החוק, התוספת השניה לחוק תיקרא להלן התוספת).

            המשיב (להלן - העובד) הגיש, יחד עם ארבעה עובדים נוספים, תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד מעבידתם, המערערת (להלן - חברת יבטח או החברה) בה טענו לזכויות סוציאליות שונות המגיעות להם, בין היתר, מכוח צו ההרחבה בענף האחזקה והניקיון ומכוח צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה בגין עבודתם בחברה בתקופות שונות. בשלב מסוים ארבעת העובדים הנוספים בחרו לנהל את תביעתם בנפרד מהמשיב באופן אישי ובלי לבקש להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית.

      העובד עבד בחברה, על פי טענתו, מיום 1.9.1992 והפסיק לעבוד בה לאחר הגשת התביעה לבית הדין האזורי ביום 10.4.2006. לגבי טענתו זו אין עדיין הכרעה בהחלטתו של בית הדין האזורי, הואיל ובית הדין האזורי דן, בשלב זה, בבקשתו להכיר בתובענה ייצוגית.

במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, ביקש העובד לאשר לו להגיש תובענה ייצוגית ביחס לעילות הבאות: אי ביצוע הפרשות בשיעור 6% מהשכר לקרן הפנסיה; זיכוי ממס בשיעור של 35% מההפקדה השנתית, לו היו העובדים זכאים אילו הייתה חברת יבטח מפרישה כדין לקרן פנסיה; גילום המס בסכומים אלו; וחיוב חברת יבטח לשלם עבור עובדיה את התשלומים הנדרשים בגין ההסדר הפנסיוני.

      האם ראוי שתביעתו של העובד תתברר כתובענה ייצוגית בהתאם לכללים הקבועים בחוק. זוהי השאלה העולה לדיון בערעור שלפנינו.

2.         לאור השאלות המשפטיות הדומות העולות בהליך זה ובהליך ע"ע 454/10 ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ - סיגל בן שלמה (בו ניתן פסק דין ביום 29.3.2011, להלן גם פסק דין סיגל בן שלמה), שקלנו את איחוד ההליכים והכרעה בהם במסגרת פסק דין אחד. אולם, לאחר ששבנו ובחנו את העניין, הגענו לכלל מסקנה, כי ראוי ונכון יותר יהיה להכריע בכל אחד מן ההליכים בפסק דין נפרד. בפסק דין סיגל בן שלמה אישר בית דין זה את החלטתו של בית הדין האזורי לאשר חלק מתביעתה של העובדת כתובענה ייצוגית בעילה של אי ביצוע הפרשות לקרן תגמולים, וערעורה של חברת ב.ג. מוקד אבטחה נדחה.

            יצויין, כי לאור פרישתו של הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר, אשר ישב בדין בהליכים אלו, הוחלף הרכב השופטים באופן שבמקום הנשיא הפורש ישב השופט רבינוביץ, ובהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין על יסוד כלל החומר שבתיק.

3.         בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר זלוצובר ומר בר-נר; ע"ב 4524/06) קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש העובד כנגד מעבידתו בעילה של אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ועל כך מונח הערעור שלפנינו.

            החלטתו של בית הדין האזורי :

4.         בית הדין האזורי בחן את עילות התביעה והסעדים המפורטים בבקשת העובד וקבע כי הדרך הנכונה והיעילה לבירור זכויותיהם של עובדי חברת יבטח, ככל שהן נוגעות לתשלום הפנסיה לעובדי חברת יבטח, היא בדרך של תובענה ייצוגית. ואלו הנימוקים שבבסיס פסק דינו של בית הדין האזורי:

בשלב ראשון, נבחנה תחולתו של הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו של העובד לצורך שאלת החלת החריג שבפריט 10(3) לתוספת. נקבע, כי יש ליישם במקרה זה את כלל ההשתק השיפוטי ולקבוע כי חברת יבטח מנועה מלטעון לקיומו של הסכם קיבוצי. זאת, מאחר שהטענה בדבר תחולת הסכם קיבוצי עלתה לראשונה רק לאחר הגשת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, כאשר בכתב ההגנה הוכחשה הטענה לחלותו של הסכם קיבוצי עליה.

בתגובה לבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית יבטח טענה לתחולתם של שני הסכמים קיבוציים - הראשון הוא הסכם קיבוצי מיוחד משנת 1991 שנחתם על ידי "יבטח בע"מ אבטחה ושמירה" (להלן גם הסכם 1991) והשני הוא הסכם קיבוצי כללי בענף השמירה והאבטחה משנת 1972 החל על יבטח מכוח חברותה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל והיותה חתומה על הסכם 1991. בית הדין האזורי בחן טענות אלה לגופן וקבע כי חברת יבטח לא טענה ואף לא הוכיחה כי פעלה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה. בית הדין האזורי קבע כי למעט החתימה על הסכם 1991 והגשתו לרישום, יבטח מעולם לא פעלה על פי הוראותיו. הראיה הטובה לכך היא הכחשת קיומו של הסכם קיבוצי כלשהו בכתב ההגנה בתיק זה וגם בתיקים אחרים.

יצוין כי לבית הדין האזורי הוגשה הודעה מטעם הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל מיום 18.9.06, לפיה חברת יבטח איננה חברה בארגון, ולכן נקבע כי לא הוכחה חברותה של יבטח בארגון, לצורך תחולתו של ההסכם הקיבוצי משנת 1972.

5.         בהקשר של החריג הקבוע בפריט 10(3) לתוספת, נקבע כי ההסכם משנת 1991 אינו יותר מהצהרת כוונות שלא מומשה מעולם. גם דמי הטיפול שנוכו מהעובד מעידים על כך שחברת יבטח לא החילה על עצמה את הוראות הסכם 1991 או את הוראת ההסכם הקיבוצי בענף.

משההסתדרות לא נקטה באף אחד מן האמצעים שבכוחה לנקוט כדי לוודא שהוראות ההסכם הקיבוצי ממומשות, ולאור כל האמור לעיל, הרי שהרציונל שעמד בבסיס החריג שבפריט 10(3) לתוספת אינו מתקיים. במקרה זה עלה מחומר הראיות שארגון העובדים לא דאג לעובדי יבטח על מנת שיקבלו את הזכויות המגיעות להם, באופן ש "משמעות הקביעה שלא להתיר הגשת תביעה ייצוגית תהא שהעובד כפרט יישאר קרח מכאן ומכאן." לפיכך, נקבע כי לצורך חוק תובענות ייצוגיות, ולצורך זה בלבד, לא חל הסכם קיבוצי על מערכת היחסים שבין העובד לבין חברת יבטח.

6.         אשר ליתר הדרישות הקיימות בחוק לצורך אישור התביעה כייצוגית, קבע בית הדין האזורי את הקביעות הבאות: לעובד עילת תביעה אישית כלפי חברת יבטח לתשלום הכספים שהיו צריכים להיות מופרשים לקרן הפנסיה; התביעה מעוררת שאלה המשותפת לכלל חברי הקבוצה והשוני בין חברי הקבוצה בכל הנוגע לוותק, היקף המשרה, תפקידם וגובה שכרם אין בו כדי לאיין את הליך התובענה הייצוגית; התביעה הייצוגית היא הדרך היעילה והצודקת למימוש זכויות עובדי חברת יבטח; וניהול התביעה יבוצע בדרך הולמת ובתום לב.

נקבע, כי הקבוצה תכלול בתוכה את עובדי חברת יבטח שעבדו או שעובדים במשך תקופה העולה על ששה חודשים בתקופה שמיום 5.11.1999 אשר לא חתמו על כתב קבלה וסילוק ואשר לא הופרשו להם כספים לקרן פנסיה או לביטוח פנסיוני אחר מכוח צו ההרחבה בענף השמירה. כמו כן, נקבעו הוראות לפי סעיף 14 לחוק.